נשים אוכלות. בעיקר את עצמן ! 

נשים הן זן רעב. רזות, שמנות, מלאות או חטובות. יהיו הנתונים הפיזיים אשר יהיו, עוד לא פגשתי בחורה שלגמרי שלמה עם גופה, שלא הייתה רוצה ולו ברמת הפנטזיה להוריד, להוסיף, להעביר, להכהות, להבהיר וכד'. כיד הדמיון הטובה עלינו, אנחנו היצירתיות, המופלאות והבלתי מסופקות.
אנחנו רעבות ובצדק. בעיקר רגשית. נשים סביבי מכל הגילאים עסוקות במה שהן אוכלות, בכמה שהן רזו או השמינו, באיך זה שהג'ינס מלפני 2 ההריונות לא עולה עליהן, ובשעות שהן מקדישות או שלא לפעילות גופנית. טרם פגשתי אשה בין גיל 15 ל 60 שאין לה דיאלוג מורכב עם גופה, או עם הרגלי האכילה שלה. ובתוך עמי אנוכי יושבת... עושה רושם ש"הפרעת אכילה" היא מגיפה נשית, שהתפשטותה כה נרחבת עד שהדבר נראה יותר כמו מגיפה שיש בה מן האחווה והייחודיות הנשית, ולא מן הקושי והמגבלה שהיא מייצרת.
אנורקסיה ובולימיה הינן מחלות קשות, הנובעות מתפיסה מעוותת של הגוף, והחולה בהן עסוקה בין היתר, באופן אובססיבי, בנושא של שליטה. הפרעת אכילה ברמה "סבירה" אינה מצריכה אשפוז אך גם היא עוסקת באופן ישיר או עקיף במיקוד שליטה והיא בהחלט מפריעה למהלך התקין של החיים, פיזית, נפשית והתנהגותית. כשאני שומעת שתי נשים יושבות בבית קפה בשש בערב וכל אחת מספרת לחברתה מה היא אכלה היום, כחלק מטקס שמאני עתיק יומין לטיהור וסילוק ייסורי המצפון והקלוריות שבעוגת הגבינה שהן חולקות (כמובן!), אני מצד אחד משועשעת, מצד שני מזדהה ומצד שלישי קצת נעצבת.
אם באמת היתה לנו, הנשים, החרות הפנימית לאכול מה שאנו רוצות, ובכיף, עוגת גבינה היתה חגיגה אמיתית. כמו קניית נעליים, כמו הצגה טובה. עוגת גבינה יכולה להיות חלק מצריכת התרבות הקולינארית, היא לא חייבת להיות פרס לאשה שהרעיבה את עצמה עד שש בערב על מנת לזכות בארבע כפיות של גבינה עם סוכר ותמצית וניל. עוגת גבינה היא חלק מהחיים, ממש כמו עגבנייה ואורז מלא.
אם היתה לנו חרות אמיתית לא היינו אוכלות רק עוגות גבינה, שוקולד ובורקס. אולי שבוע. אם היינו יכולות להשתחרר מההתניות המגבילות והמכאיבות של מה נחשב נשי ואטרקטיבי, היינו מתחילות להנות ממצב גופנו כפי שהוא עכשיו, ולא כפי שהוא יהיה פחות 10 קילו (ואז "מגיע" לנו להנות), היינו אוכלות יותר עגבניות ואורז מלא מאשר עוגות גבינה. פשוט כי זה יותר משביע. ואותן נשים שתבחרנה באפשרות של העוגה מתוך פרגון והקשבה לצרכיהן, תמצאנה אותה כמשביעה ומספקת, ולא כנחמה פורתא.
כשאשה נהנית מגופה, והיא מרגישה ראויה למין טוב, אוכל טוב ולפעילות פיזית שמהנה אותה - 40 דקות הליכון בחדר כושר זה נצח, אבל שעה של ריקודי בטן זה שמחה - היא כבר לא חשה צורך לדווח לחברתה ול"שופט" הפנימי העריץ שלה מה היא אכלה על מנת לזכות בחנינה. השופט הפנימי, בעבור רבות מהנשים הסובלות מעודף משקל הינו קול שהופנם בילדות כאשר השופטים החיצוניים, על פי רוב ההורים, הם אלה שיצאו בביקורת כלפיה, גופה כמו נפשה. והביקורת יכולה להיות עקיפה וסמויה, ללא מילים מפורשות, אבל הגוף זוכר והנפש מגיבה... במקרים קיצוניים ישנו זיכרון של הגוף אודות התעללות מינית והשומן מהווה הגנה הישרדותית. ישנן עוד סיבות רבות, ידועות ובלתי ידועות ליחסי אהבה-שנאה של נשים עם גופן, והמבחן המרכזי הוא כמו תמיד מבחן המציאות. השאלה שכל אשה יכולה לשאול את עצמה בעומדה מול הראי היא : האם יחסיי עם גופי מפריעים לי בחיי האישיים, החברתיים, המקצועיים והמיניים ?! וכמובן בתשובתה להתייחס למשך הזמן שזה קיים ועוצמת ההפרעה.
האם זה תהליך פשוט לקבל את הגוף, להנות ממנו כבר היום כפי שהוא, עם עוד חמש, עשר, שלושים קילו ממה שהוא אמור? מי אומר?! זו גם שאלה..
האם זה קל ונוח לוותר על כל המחשבות והרגשות ההרסניים לגבי הגוף שלנו, יכולותיו, פחדיו, ושלל תחושותיו...? באמת שזה קשה. על חלקם רצוי גם לשמור, כפי שהם שומרים עלינו. אבל יש אפשרות כזאת ! לא בכדי נאמר "כי הדם הוא הנפש". הגוף והנפש אחד הם. בעבור נשים הגוף הוא ציפור הנפש. אלא שלרבות מאתנו הכנפיים מקוצצות, וזה בהחלט משמין ומדכא. לחלום, לרקוד, לשיר, להנות, להגשים - לעוף ! זה לא מותרות. זו אפשרות טבעית וחיונית שמאפשרת לנו לגלות את הרצונות האמיתיים שלנו. זו אפשרות ברת הישג להיות ולחוות את הנשיות לעיתים מעבר למה שחשבנו שמגיע לנו ושאפשרי בעבורנו. מדובר בתהליך הדורש סבלנות, אמונה, אומץ, פתיחות, רגישות וקמצוץ התחלתי של אהבה עצמית. בקיצור, צריך להיות אשה בשביל לעשות את זה!